למה אנשים נראים כול כך אטרקטיביים עם מסכות

 הקורונה תתפסה אותי לא מוכנה ,נפשית הכוונה. כבר תקופה ארוכה שאני די מתרחקת מאנשים ומתבודדת.

אבל הריחוק הכפוי, זה שאין לי פתאום במי  לעזר על מי לסמוך 

היה קשה מנסוע נכנסתי לחרדה לפחדים, פחדתי לצאת מהבית ואסרתי על ניב שמסכן השתגע כבר בבית לצאת במשך חודשים. היתה לנו שיגרה של כמה חודשים שיוצאים רק 6 בבוקר לרבע שעה לסיבוב ואחר כך נשארים בבית עד היום. 

ביחד השתגענו.

ביחד פנינו לפסיכיאטר - החמרה או אמר מילא אותנו את שנינו בכדורים.

לא עזר במיוחד, לניב אפילו עשה די רע. החזרתי את ניב לקאנביס רפואי ועצמי עשיתי הורד קטנה.

יחסית השתפר ופתאום אני רוצה חברה, וחפש ומוסיקה והופעות אבל אין עד אחרי החיסון.

אז אני מדברת אנשים (לפעמים אני חברותית) והם נראים לי כול כך אטרקטיבים עם המסכות כאילו המסכות האלה מוספיות להם נופח של מסתורין שיורד כהרף אין המסכה יורדת. אני משארת שכולם זה אותו דבר ומי שרואה אותי בדיוק חושב אותו דבר עלי בלי אודם

למה לדעתי אפשר להתמודד עם אוטיזם?

למה לדעתי אפשר להתמודד עם אוטיזם?

להיות  הורה  יחידני זה לא קל, אבל להיות הורה יחידני  לבוגר עם אוטיזם בתפקוד בינוני, זה הרבה יותר קשה.  אתה תמיד לא חופשי לכלום. מוגבל במציאת תעסוקה. מוגבל ביציאות חברתיות. מוגבל אפילו בשקט,

שלווה ורוגע.  אז איך זה שמצאתי שלווה בכול זה, שלמות ב"חלקיות" והמון כוח להמשיך למרות הכול.

אני לא בחרתי את זה . זה בחר אותי, ואני קיבלתי את זה הכי יפה, זורם וקל שאפשר. בלי יותר מידי בעיות, זה מה שיש. מיום ראשון אתה צריך להתמודד וכמו שאומרים ילדים קטנים- צרות קטנות. גדולים- בעיה חמורה הרבה יותר.  אני מאלה שחושבים שביטוים כמו " לתת לאוטיזם שלו למצוא את ביטויה" – זה שטות מוחלטת. תמיד מצאנו דרכים  להלחם כנגדה. בכול מיני שיטות. חלקם פדגוגיות ומעצימות, חלקם סתם עונשים כי זה בסדר.  וכן, הם לומדים מעונשים גם. לא קל להם להפנים אבל אם ממשיכים להיות עקביים, זה עוזר אפילו מאוד.  ניב היקר למד בכול מיני שיטות. על חלקם גם אנשי מקצוע ואולי גם אתם שלא שתסכימו- אבל זה עבד למרות הכול.

ניב של גיל 29, זה בחור קשוב, מפנים- לא תמיד זה קל והולך מהר. אבל זה עובד.  אנחנו הולכים לכול מקום.  לביקור אצל חברים ומשפחה ועד הופעות שקהל בו הוא של בוגרים מוחלטים.  כבר שנים לא שמעתי תלונות כמו פעם: הוא מפריע,  הוא מדבר בקול רם, הוא עושה קלות מוזרים או סתם אני מפחדת לשבת לידו. (כן, גם בזה נתקלנו-לא פעם).  

היום  יש לי חבר, פרטנר להרבה דברים. לפעמים אני חושבת שמכירים או זוכרים אותי לא בגלל שאני בולטת. לא אני לא בולטת ולא מיוחדת באופן בלתי רגיל. פשוט מכירים אותי כי אני "אמא" של ניב. הוא כן מיוחד, הוא כן דומיננטי. הוא שואל, הוא מצלם. הוא חייכן, נעים וחמוד. הוא אוהב להיות במרכז – ואני חושבת שהקהל שלו, ה"חברתי", אוהב אותו.

אני מודעת שזה גזל ממני המון,  נטל ממני הרבה דברים שהיו לי וזנחתי.  השקעתי את מרב האנרגיה שלי כול השנים, כדי לגרום לזה לקרות. באיזה שהוא מקום אני נשארתי מאחור. אני לא בוכה ולא מצרה על זה- למדתי להשלים, להיות מאושרת, אבל באמת ממה שיש. אז מה עם ויתרתי על משפחה, קריירה שרציתי בהתחלה ולאחר מכן על זוגיות בכלל. ובמשך כול השנים על הרבה הרב מהבריאות הגופנית ונפשית שלי. כרגע זה לא מפריע לי, טוב לי במקום שהגענו. ומה שהכי חשוב טוב לשנינו ב"ביחד" שלנו. 

למדתי במשך השנים שאם מתחילים מוקדם ועיקביים  מספיק, והבר פעמים מוותרים על ה"אני " שלכם, בכדי לפתח "אני" אחר , מתוחכם יותר, מכיל יותר  אחד כזה שבמשך הזמן יכול להפוך ל"אנחנו" , יכולים להפיק את המיטב והמוסדות ש"מצפים" מכם  להכניס אותם.  יכולים להדחות עוד זמן רב.

סיכום עשור

קשה מאוד לסכם עשור שהדבר החדש והשונה היחיד שקרה בו שהתחלתי לעלות במשקל, ונהפכתי מבחורה רזה שנראית טוב לסתם שמנמונת במקרה הטוב.  אפשר להגיד  שהחיים שלי נחלקים לשנתיים. עד שנת 2000 שהכול זרם והכול קרה והיו המון התפתחויות ושינוים ועד שנת 2000,. שני עשורים שהם השינויים קטנים ומינוריים אבל עפו וטסו מהר מידי.
שנה רודפת שנה ואין הרבה שינויים, ואולי זה בכלל באשמתי. אני לא אחת שאוהבת שינוים ועם השנים נהפכתי לפחות ופחות זורמת, לא ספונטנית, הכול קבוע  מראש ומתוזמן לפעמים שבועות מראש. הדברים החשובים איבדו את משמעותם ועיקר העניין זה לפחות להיות אמא טובה. להיות סבלנית וסובלנית  בעיקר.
אך בעיה , הגוזל כבר גדל וכפי שקורה לכולם על הספקטרום האוטיסטי, הוא לעולם לא גדל באמת, תמיד הוא נשאר ילד קטן שזקוק לעזרה ותיווך.
כול שנה חדשה ובמיוחד עשור חדש נביאים איתם רוח של שינוים וחדשנות, מחפשת משב רוח קל שינשב עלי אבל לא עולה לי כלום, וכל מה שעולה לי נפסל מכול מיני סיבות של חוסר כוח, או רצון או סבלנות או ריכוז ובעיקר זמן.
בינתיים החלטתי להיות עכבר מעבדה - שנתחיל בניסוי!

מוזיקה נותנת כוח ורוגע

אני חובבת מוזיקה, בשנים האחרונות אני קונה דיסקים תקליטים והולכת והופעות  אחרי שנים רבות שהייתי מנותקת מהעניין.
לא שרציתי להתנתק אבל סיבות אישות  גרמו לי לקשיים לצאת לבזבז כסף ובכלל מאוד הסתגרתי, אבל זה עניין לסיפור אחר.  שחזרתי לעצמי התחלתי ללכת לחנות תקליטים נהדרת ואשכרה לשמוע מוסיקה ולקנות, כן לקנות אחרי שנים שחשבתי שמוזיקה כבר לא קונים אלה מורידים. הבנתי מיד את הטעות שעשיתי במשך שנים. פעם ראשונה היה מישהו שכיוון אותי לדברים חדשים ומעניינים, חידש לי. פתאום ראיתי עולם אחר והתחברתי לדברים שבחיים לא חשבתי שאשמע, הרגשתי שנפתחו לי העינים אחרי הרבה שנים. ויש משהו חדש שמרגיע אותי, נותן לי כוח, (וזה לא דיסוננס.)
מוסיקה יכולה להיות עוצמתית ולשקף המון מעצמך , ממה שאתה מרגיש ולחזק. ואין על הופעה טובה שמדגישה את הדבר הזה ביתר שאת. זה גם לא תחביב יקר במיוחד יש היום המון תקליטים ודיסקים במצבים מצוינים יד שניה שאפשר לרכוש בחניות התקליטים הטובות שיש. אני אישית הייתי הולכת ל"אוזן השלישית"  ליד דיזנגוף סנטר להשיג את כול הטוב הזה ועכשיו נפתחה חנות נוספת ליד שוק לוינסקי שהיא פנינה אמיתית. כייף אמיתי, ותמיד שווה ביקור.

אני כעיקרון מעדיפה לא להזמין מחו"ל, מקסימום מבקשת מחנות התקליטים שתזמין לי, כך אני יודעת שהתקליט יגיע במצב מצויין, ואני לא חוששת מסיכון. כמו כן הכול יש הארץ ולרוב באותם מחירים ולפעמים אפילו אפשר להשיג מציאות ביותר זול מאשר הזמנה בחו"ל אשר כוללת משלוח. אז אל תקנו בחו"ל ותנו לעסקים פה בארץ להתפרנס ותאמינו לי לא  צריך לחכות חודשים.