הקורונה תתפסה אותי לא מוכנה ,נפשית הכוונה. כבר תקופה ארוכה שאני די מתרחקת מאנשים ומתבודדת.
אבל הריחוק הכפוי, זה שאין לי פתאום במי לעזר על מי לסמוך
היה קשה מנסוע נכנסתי לחרדה לפחדים, פחדתי לצאת מהבית ואסרתי על ניב שמסכן השתגע כבר בבית לצאת במשך חודשים. היתה לנו שיגרה של כמה חודשים שיוצאים רק 6 בבוקר לרבע שעה לסיבוב ואחר כך נשארים בבית עד היום.
ביחד השתגענו.
ביחד פנינו לפסיכיאטר - החמרה או אמר מילא אותנו את שנינו בכדורים.
לא עזר במיוחד, לניב אפילו עשה די רע. החזרתי את ניב לקאנביס רפואי ועצמי עשיתי הורד קטנה.
יחסית השתפר ופתאום אני רוצה חברה, וחפש ומוסיקה והופעות אבל אין עד אחרי החיסון.
אז אני מדברת אנשים (לפעמים אני חברותית) והם נראים לי כול כך אטרקטיבים עם המסכות כאילו המסכות האלה מוספיות להם נופח של מסתורין שיורד כהרף אין המסכה יורדת. אני משארת שכולם זה אותו דבר ומי שרואה אותי בדיוק חושב אותו דבר עלי בלי אודם
