זה לזה עמדו כולם צפופים ודוממים בנקודת האיסוף, עשרות משפחות
עמדו דרוכים והמתינו. לינדה עמדה עם כולם,
לגופה סוודר דקיק שהספיקה לאסוף בחופזה את ארגנה את הילדים, ידה אחזה בחזקה בכתפי הילדים
ובליבה התפללה שהכול היגמר.
מרחוק נראו ענני האבק שהשאירה השיירה המתקרבת, אט אט לעברם.
עשרות כלי רכב צבאיים מילאו את האיזור שמתוכם הגיחו חיילים, במדים מאובקים ועיינים
חסרות שינה , שהחלו בקול צעקני לארגן את המשפחות. סירנות וצופרי המכוניות התערבו
עם מערכת הכריזה הניידת נשמע קטועה ומילמולים בלתי ברורים בקעו ממנה, מילמולים
חסרי פשר שלא הסבירו דבר. קצין בדרגת קולונל שיצא מאחת המכוניות מלווה במספר
קצינים נוספים עמד בצד והסתכל. האגרסיביות של החיילים לא עשתה טוב לאיש. לינדה
חשבה בליבה – " אין מה לעשות, לפחות טוב שהגיעו, אין מה להתלונן".
"הסתדרו מהר בקבוצות קטנות" צעקו החיילים והאנשים
עשו כמצוותם.
פול ודיויד אספו את המשפחות והסתדרו בקבוצה. אליהם הצטרפה עוד
אישה קשישה, שפול זיהה מהסופרמרקט, שערה הלבן אסוף היה בסיכות וכן את משפחת שרדין,
זו הגרה במעלה הרחוב. אלו שבנותיה השמנמנות לא הפסיקו ליבב ולריב חליפות במשך כול
הזמן.
כשנכנסו דיויד ולינדה לבית החדש והכירו את שכיניהם פול ואלן,
צמחה ביניהם ידידות מופלאה. כימיה מידית. המצב המתוח רק חיזק את הקשרים ביניהם.
פחד תמיד מקרב. מצב החירות נמשך כ- חצי שנה. לינדה ואלן חששו כול הזמן, פול ודיויד לגלגו. את המקלט הגדול
בביתם של פול ואלן הפכו לחדר מיגון. ניקו סידרו, אגרו צרכים לשעת חירום. האיומים
המשיכו להישמע בכלי התקשורת. אבל פול המשיך לצחוק- " שמאיימים דבר לא קורה,
כלב נובח אינו נושך".
דיויד התגלגל מצחוק – " בוא נעזוב את ההיסטריה הנשית הזו", וביחד ירדו לסלון
לראות כדורגל ולשתות בירה. "היסטריה נשית" כך אמרו גם שהוכרז על משטר
הצבאי ובאמצעי התקשורת ביקשו להכין את חדרי המיגון.
ביום שבת חמים נשמעו קולות רמים- אזעקה. לינדה ואלן חטפו את
הילדים ומיהרו לרדת לחדר שהוכן מראש. יומיים לאחר מכן, מומש האיום.
הם ישבו בבית ורחש קל נשמע בחוץ, הטלווזיה הפסיקה את שידוריה
והמסך הושלג, תוך שניות נותק גם זרם החשמל. בפעם הראשונה הגברים הרגישו את הפחד.
כשחזר החשמל ואיתו שידורי הטלווזיה ריצדה על המסך שקופית.
"נא לא לצאת מהבתים, נשיא במדינה עומד לפנות העוד מספר דקות בשידור ישיר
לאומה".
על המסך נראה הנשיא מוטרד מעט, עגלי הזיעה הקטנים שנטפו ממצחו
רמזו על המצב האמיתי.
" היום לפני כשעה הוטלו שתי פצצות, אחת המרכז המדינה
והשנייה בחלקה המזרחי. אין בכטנתינו להבליג על משעה זה, כוח תינו כבר עכשיו
מתכוננים לפעולת תגמול. לעת עתה אנו מבקשים מכול תושבי המדינה, לישמע להוראות.
העוצר נמשך, לא לצאת מהמקלטים-וזאת עד להודעה חדשה. כוחות חילוץ יפנו אותכם
מבתיכם. אנא היו וסבלנים. אני חוזר- הישארו בבתיכם, על תעשו צעד פזיז- למענכם
ולמען בטחון משפחותיכם".
מאותו הערב שבו נכנסו כולם לחדר – ממתינים לצוותי החילוץ עברו חודשים.
חודשים של מתח מורט עצבים, ריב בלתי פוסק, מזון דל וצפיה בלתי
פוסקת בתוכניות המטופשות על מרקה הטלווזיה. חודשים.
הטלויזיה שידרה מבזקי חדשות שלא חידשו דבר , מלבד באיסור על
היציאה מהבית.
פול ישב שעות על הרצפה שרגליו מסוכלות בין זרועותיו והתבונן
במרקע.
מדי פעם היה אומר כי נדמה לו כי כבר ראה קטע הזה. " שוב
מחלצים את האישה השמנמנה במעיל האדום וביתה- סתם עובדים על אנשים ומשדרים קטעי
חדשות מוקלטים כדי להראות שהממשל עושה משהו. לדעתי המצב חמור הרבה יותר ממה
שמראים" אמר.
ביום שני נשמעה ההודעה בטלווזיה.
"על כולם להתייצב מחר בבוקר ברחבת הקניון, הצטיידו בציוד
מועט. לא ניתן להביא יותר ממזוודה לאדם, מדובר בשהות מינמלית בלבד".
בשעות הבוקר המוקדמות של יום שלישי המתינו מאות הרחבת הקניון.
חיכו בדריכות לשעה היעודה שבא יגיעו כוחות החילוץ. הציפות הייתה נוראה, ובכי כבר
לא הפריע לאיש. שיירה גדולה נראתה מתקרבת ממזרח.
מרכב צבאי מסוג " שברולט" יצא קצין בדרגת קולונל,
עמד מול ההמון כבידו רשמקול וצעק.
"אנחנו מצטערים על אי הנוחות הזמנית שתיגרם לכם מנהלי
הפינוי. הקשיבו להוראות- בעוד מספר דקות אתם עומדים להתפנות לארבוס, עיר הנמצאת
בדרום מרחק של שמונה שעות נסיעה מכאן. בעיר לקלטו זמנית,
וידאגו לצריכם.
שתבינו זה פתרון זמני, לא מלון חמישה כוכבים, יתכן מאוד שתאלצן להצטופף אף מספר
אנשים בחדר. סיבת הפינוי היא בדיקה השטח וטיהורו, דבר שיאפשר חזרתכם לחיים נורמלים
ככול שהדבר יתאפשר במהירות. אין כרגע באפשרותנו להשיב על שאלות שמטרידות ואתכם אבל
נשמח לעזור לכם בכול בעיה שתתעורר".
כשאנשי הצבא העלו הכוח ובצעקות את האנשים על המשאיות, איש לא
חשש, נהלים צבאים. בדרך הדהד בחלל הרכב קול צחוק רם.
ארבוס, עיר בלב מדבר. איש מעולם לא שמע עליה, מוקפת חומה,
מרוחקת מכול נקודת ישוב, אבל כרגע לאיש לא היה איכפת. כולם עמדו נרגשים. כוחות
החילוץ סדרו את האנשים וכול ראש משפחה קיבל מפתח לחדר בו יגור.
הכניסה – רחבה ענקית והומה אדם נתגלתה לפניהם. נדמה היה כי מדובר הכניסה
ליריד ענקי. במרכז נזרקה- מלאכים קטנים מאבן מתיזים מים בידיהם לתוך בריכה עמוקה.
צמחיה מטופחת להפליא. דוכנים קטנים וצבעונים פזורים השטח המחלקים מנות אוכל ושתייה
לכול. מגרש משחקים ענקי שבו שיחקו הילדים. הילדים הצוחקים מאושרים. שון ורוני רצו
ישר לגן השעשועים, לינדה ואלן אחריהם. מאחור באיטיות השתרכו פול ודיויד תוך שהם
בוחנים את האזור בעיניהם.
המקום נראה יותר כמו פארק שמשועים מיושן, אנשים מרוצים. הרע
כבר מאחורינו חשבו.
בקצה הדרומי של רחבת הכניסה עמד מבנה גדול ורחב שצבעו הלבן
הפך מלוכלך מאותות הזמן. מבנה שנפרס בין החומות
ששערים שערים היו פזורים בו במרחקים קבועים זה מזה. שערים שהזכירו את דלתות הכניסה והיציאה של סוסים
האורווה מפוארת. מעל כול שער הייתה רשומה אות בצבע שחור. המגורים חשב דיויד
והתבונן על המפתח שבידו. D –5479 היה רשום עליו. בעיניו סקר את המבנה בחפשו את השער בעל האות
המתאימה. " כאן כנראה הכניסה לאגף המגורים שלנו" – חשב.
אלן לינדה ישבו על ספסל הסמוך וצחקקו ,בשעה שפול השגיח על
הילדים בגן.
השעה הייתה שעת אחה"צ, השמש החלה אט ,אט לשקוע במערב
שלפתע כמו במטה קסמים החל ים אדם שעד לפני מספר דקות צחקקו להם באדישות ברחבה
ענקית, לנוס.
נחיל עצום, נס לעבר הדלתות שנפתחו להם הפתאומיות, במהירות תוך
שהם חוטפים או גוררים את ילדיהם.
משהו לא הסתדר עם הבהלה שנוצרה לפתע. כולם נהרו בריצה מטורפת
פנימה. " למה אתם מחכים תיכנסו כבר? " שאג לעברם גבר לבוש חולצת פלנל
משובצת. פול ודיויד הבינו לפתע כי עליהם למהר עם כולם.
בשער נוצר צוואר בקבוק, כולם נדחקו שהם אוחזים איש ביד רעיהו.
מבפנים נראה המקום אחרת.
מסדרון ארוך ואפלולי שהיה מואר בשני צדדיו בתאורת חירום
מעופשת, בדומה למקלטים ישנים. רוחבו כ- שישה מטרים לכול היותר, כשמשני צדדיו
דלתות. בדוחק הרב אחזו אלן ולינדה בידי ילדיהם, דיוויד נדחק קדימה, פול נשאר
במאסף. ,נפגש בדלת הכניסה, טוב" צעקו אחד לשני.
"נא להיכנס לחדרים, נא להיכנס לחדרים" נשמע קול
צורמני של אישה ברמקול, האורות החלו כבים ונדלקים חליפות.
הבהלה גברה.
D 5477- . דיויד הכניס את המפתח למנעול הדלת הרעועה, והמתין לבואם
של האחרים.
החדר היה מואר באור חלש יחסית, הוא נכנס והשאיר את הדלת פתוחה
לרווחה.
גודלו של החדר היה לא יותר מ- עשרה מ"ר, קירותיו יצוקים
בבטון וצבועים בבז' שהתלכלך והתקלף במשך השנים. בפינותיו של החדר עמדו שלוש מיטות
בעלות שלוש קומות. שמיכת צמר קטנה ומצעים היו מקופלים בכל מקום. לצד אחת המיטות
כיור ושירותים קטנים ומוזנחים. למלון חמישה כוכבים לא ציפה, אבל כאן היה ברור כי
מדובר בתנאים מינימלי הדומים יותר לבית כלא.
כולם עמדו בדלת המומים. לינדה ניסתה לנחם את עצמה ואת האחרים
" זה רק מצב זמני, הקצין אמר שלא נהייה פה הרבה זמן". לפול נראה המקום
יותר כמו מקלט ממשלתי ישן, " זה כנראה מקלט שהממשלה עושה בו שימוש בגלל
המצב" – אמר לדיוויד.
שוב נשמע הקול הצורמני- " לנעול היטב את הדלתות, אנו
פונים לכול הדיירים החדשים, למענכם ולמען ביטחונכם נעלו היטב את הדלתות, ואל תתנסו
לצאת, מי שעושה כן מסכן את עצמו".
רעש של עשרות דלתות נטרקות וננעלות נשמע.
החדר הסתובב פול בעצבנות תוך שהוא ממלמל " מה קורה
כאן" לנעול את הדלתות" מה הם
השתגעו? מה הולך כאן בדיוק?, דיווד הסתכל בו, הרים את גבותיו כלא יודע וניסה להבין
במה מדובר.
הם התקרבו לעבר הדלת, והציצו דרך סדק צר שנפער. במסדרון עמדו
שני אנשי תחזוקה לבושים סרבלי עבודה כחולים שסיימו זה עתה לנקות את המסדרון ועמדו
ללכת. דיוויד יצא חרד, "מה קורה כאן?" שאל את המנקים. "אסור לצאת
מהחדרים שסוגרים את האור" השיב לו.
"למה?" התעקש.
"לא יודע ,אסור, אהה בחושך.."
המנקה השני, המשופם, משך את חברו בכתפיו .
"למה?"שאל דוב דיוויד אבל אנושי הניקיון החלו
הולכים ומתרחקים במהירות במעין ריצה.
הוא התבונן סביבו. האורות הלכו והפכו המומים יותר, המסדרון
היה כמעט חשוך עד שכבה האור לגמרי. הוא נכנס פנימה ונעל את הדלת.
לפתע נשמע רעש גלגלי אופנים במדרון. רעש שגבר והתקרב לעברם. אופנועים, צעדים כבדים,
שריקת משרוקית. הם הציצו מבעד לחלון הרחב שפנה למסדרון, חלון שהיה מכוסה סורגים
מצידו החיצוני ופלטת פלסטיק שרוטה בצידו הפניני שהראות דרכה החיתה כמעט בלתי אפשרית.
בעיניהם קלטו את ריצודי האור שהשאירו הפנסים בחשכה. "
תגיד לי מה הולך פה- תראה יש אנשים בחוץ. אני לא מבין. מקום שאסור לצאת ממנו מפתח
הדלת בלילה, השעה בקושי שמונה בערב. לאן הביאו אותנו?" השתומם פול תוך שהוא
מדביק את חוטמו לשמשת החלון- מנסה ולא רואה דבר.
הם פתחו את הדלת ועמדו בפתח המפתן.
עשרים שוטרים שחמישה מהם רכובים על אופנועים כבדים התקרבה
לעברם. יבבות סירנה נשמעו בחלל הפרוזדור כיבבה מחרישת אוזניים. השוטרים שראשם עטוי
קסדות כבדות ולבושם מגנים גדולים
,דמו יותר לשחקני
רוגבי, מאשר לשוטרים.
השוטרים היו מצוידים בידיהם באלות שכדור מתכת שפינים חדים
בקצותיו, בידי האחרים רובים.
"תסגרו כבר את הדלת" צעק אחד השוטרים לעבר דיוויד
ופול שעמדו על המפתן. פול מיהר לטרוק את הדלת ונעל אותה.
"אני משתגע, לאן הגענו? " אמר פול ההמום לסובבים
בחדר.
לפתע נשמעו צרחות רמות שהחרידו את חלל הפרוזדור. צרחות כאלה
לא שמע מעולם.
ללינדה ואלן הצמידו את הילדים לחיקם, רועדות מפחד. פול קם
ממקום מושבו- "אני יוצא לראות מה קורה שם" אמר. אלן בשומעה זאת החלה
לפרוץ בבכי היסטרי תוך שהיא מתחננת בפניו שלא יפתח את הדלת, לינדה ישבה בצד מאובנת
מפחד. מעולם לא ראתה את חברה אלן במצב כזה.
פול התעלם ויצא ראשון, דיווד התבונן בפני הנשים הדומעות ויצא
אחריו.
המסדרון הארוך היה אפל כולו. אור קלוש של פנס נראה מצד שמאל-
אורו של פנס אחד השוטרים. הם התקרבו לכיוון האור. צעקה מחרידה פילחה את חלל האוויר
ובאור הקלוש ראו צליליות של שלושה דמויות אנושיות.
צליליות מאיימת שאחד מהם החזיקה בידה כבובת קש את אחד מאנשי
התחזוקה תוך שהם התקרבו והשאירו מבט בוחן יותר במתרחש. בדמות- איש ממוצע קומה
בגובהו, שרק שרידי מכנסים וחולצה בלויים היו על עורו. פניו היו משונות בעלות גוון
חום –אפרפר,
ועיניו זגוגיות מזוגגות ומימיות נראו בעיניהם
כסונות. לידו- עמדו שניים. צללית, האחת לבושה בלווים והשניה שעל פלג גופה העליון
היו מלופפים כתכריכים, בדים לבנים. צבע עורם של השנים היה חיוור כסיד ורק עיניהם
הסומות לכאורה נצצו בחושך. הם תקפו את השוטרים בברוטליות מחרידה. הם נתקלו במשהו.
ליד רגליהם ראו מוטלת גופת איש התחזוקה ששוחח איתם קודם שהיא
מרוטשת כולה.
עיניים זוהרות הבחינו בפול, פול לא הרגיש דבר. העיניים
התקרבו. הדמות אחזה בחולצתו של פול והטיחה את ראשו בקיר הלוך ושוב. דיווד עמד
מאובן. חמישה השוטרים מיהרו להכות באלותיהם את הדמות. דם החל ניגר אך הדמות לא חשה
כאב. בפנס ההלוגן רב העוצמה החלו מסנוורים את פניו. האור הכה, והאיש החל לילל
כחיה, תוך שהוא שומט את פול מזרועותיו שכהוא זב דם והמום.
הפנסים הופנו לפניהם של שתי הדמויות. אלה החלו מייללת ונסו
במהרה לעבר הפרוזדור החשוך.
מכשיר הקשר החל לטרטר.
"בוא, צריכים אותנו מסדרון H, יש אירוע נוסף" אמר לחבריו אחד
השוטרים שענה לקריאה. ,אחר כך נעשה כאן את הסדר".
"מה קורה כאן? מי אלה?, צעק דיווד לעבר אחד השוטרים שעמד
לפנות לאחור.
השוטר פנה אחורה, שניה היה המום מנוכחותו במקום ופקד עליו
להיכנס לחדר.
"אני לא זז מפה, תגיד לי מי אלו. הם פגעו בחבר שלי. מה קורה כאן, תגיד לי
כבר" צרח שהוא תופס בבגדיו של השוטר.
"איך מרשים להכניס אזרחים למקום שכזה, אילו אנשים – אלו
מפלצות , אני המום".
השוטר הביט בו ושתק לשניה.
"אתה רוצה באמת לדעת מה קורה? טוב אני אספר לך. אין לנו
ברירה. המצב לא טוב. יש הרבה נפגעים ואין הרבה מקומות לפנות אליהם את האנשים.
הפיגוע היה מנשק ביולוגי לא ידוע. הוא הופך אנשים לאלימים, ופעילותם מתרכזת בעיקר
בלילה. אתם יחסית מוגנים עכשיו. אבל זה מה שקרה לאנשים הראשונים שפונו לכאן"
אמר מקור מדהים.
ארבוס- מקום מעבר המתים בשאול מיד לאחר המוות –
במתולגיה היוונית.
ענה גיוון
