מכירים אנשים ללא חברים? כי אני מכירה. זאת לדעתי אני, שמתנתקת ומתנקת משנה לשנה.
שהייתי ילדי קטנה לא היו לי הרבה חברות, היו אולי שתי בנות שאיתן שיחקתי את משחקי הילדות. לא היו הרבה דברים אישים ולא היו סודות. אולי מלבד הסוד של המכשפה שגרה בבניין מול בית הספר, בבית מבודד עטוף צמחיה עבותה.
לא הייתי שנואה ואף פעם לא היה עלי חרם, הייתי "קלולסית ", אחת ללא מושג.
לגמרי אחת שלא יודעת ליצור קשרים חברתיים, משתקשה לפתוח בשיחה, הייתי בישנית וחסרת ביטחון. אחת שאינה הכי יפה, לא התלמידה הכי טובה במיוחד לא הספורטאית הכי מוצלחת. לא היתה נישה ולאו אחת שבה התלבטתי בה.
בכיתה ה' אז נרשמתי לחוג לקולנוע במוזאון, שנים הלכתי לחוג הזה החוג הזה עניין וריתק אותי למרות שסבבו אותי איזה 10 קליברים. יצא לי להתנסות ולצבור מידע בתחום מעניין ,להתנסות, אנשים ניגשו ודיברו אותי, כולם מצפון תל אביב. ילדים שהתחום היה בנשמתם, היה איתנו אפילו ילד ששחק בהבימה. הם עטפו אותי אבל באותה תקופה, היה לי קשה לתקשר איתם , הם נראו לי מכדור אחר שנקרא תל אביב.
לאחר שעברתי לתיכון חשבתי שמזלי יאיר לי ודברים ישתפרו אבל זה לא היה ככה , כול אחד תפס כיוון וחבר חדש . ואני הייתי חלק מקבוצות בנות, מחבורה של שלוש, שהייתי תקועה שם כמו גלגל שלישי בעגלה, לא מקובל במיוחד, מבולבלת מאוד. לא הייתה חברה אחת שהתקרבה אלי מהגלגול הקודם מלבד בודדות שאמרו שלום ומה נשמע. אני המשכתי לשלב את החוג בתל אביב עם בית הספר, אבל מבחינה חברתית לא התפתחתי ולא זה , עד שנאלצתי לעזוב את החוג בשל לחץ לימודי..
בכיתה י"א הצטרפתי לתנועת נוער ופתאום התרחש דבר מעניין שלא גיליתי אותו במשך כול שנותי, שאפשר להתחבר עם בנים. שבנים יותר מעניינים, יותר נחמדים והרבה יותר נאמנים מבנות.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שיש לי חברות אמיתית כמו שאני רוצה אבל "אולי לא המין הנכון". מערכת היחסים היתה על בסיס של ידידות . כאלה שחיפשו קשר רומנטי התרחקתי והתעלמתי מהם.
הייתי חלק מקבוצה, באו אלי, בילו וישנו אצלי ,לקחו אותי והלכתי למקומות, תמיד אני בחורה לבד עם קבוצה די גדולה של 15 בנים, שראו אותי כאחד משלהם. פתאום ידעתי איך להתנהג , מתי להגיד את המילה הנכונה , איך לפתח שיחה, דבר שעזר לי מאוד בשרותי הצבאי ואחר כך באוניברסיטה.
פתאום נהייה מקיצונית צדדית למרכז, נהפכתי לקונצנזוס . הכירו אותי רבים היו לי חברות טובות שהייתי יכולה לדבר איתן על המון נושאים אישים. והבנים מילדותי עוד המשיכו ללוות אותי עד שנישאתי לבני.
שניב נולד זמן קצר אחרי החתונה וראיתי את הקשיים החדשים שלי, את ההתפתחות האיטית את השאלות שאנשים שואלים הסתגרתי לגמרי, התנתקתי מכולם., הרגשתי שכולם מאכזבים אותי,, לא מגלים רגישות ולעיתים קרובות אפילו פגעו בי נפשית. הפנית הפניתי את כול המשאבים שהיו לי הנפשיים לעניני ניב, עם הזמן בתחום הזה שחיתי, למדתי , חקרתי פגשתי אנשים שרצו בקרבתי, הפכתי לוחמת והיו המון אנשים שתעמתי איתם. כבר לא היה לי אכפת .ניב היה המרכז, אם השנים הכרתי עוד אנשים, הורים מורים מנהלים, תושבים מהעיר ומחוצה לה עם בעיה דומה אנשים שעזרו לי ולילדים אחרים, הכרתי הרבה אנשים. המון, והמון הכירו אותי.
עברו מאז שנים בשלב מסוים של התהליך החלטתי להתגרש. ניב ואני, הפכנו לצמד ניב ואני, יחידה מגובשת. לא חיפשתי לי בן זוג חדש ואני עדין לא מחפשת, שלמה עם הלבד שלי כבר הרבה שנים.
בשנים האחרונות היו המון פגישות מחזור פגשתי הרבה אנשים מן העבר. היה נחמד היה מצחיק, והיה כייף להחזיר אנשים לחוג מכרי. אבל שוב פעם שכול כך הרבה אנשים סביבי ואני מצוידת עכשיו בכלים חברתיים הרבה יותר משופשפים ומתוחכמים ויותר מכירה . אני מגלה שאני לא מוצאת מישהו שבאמת אפשר לדבר איתו, מישהו שיבין גם רעיון פיזור הסמכויות שכל אחד מחברי יהיה אחראי על תחום אחר לא מצליח. פגשתי המון נצלנים, אנשים שהכרות איתם רק עשתה לי נזקים בכול מיני תחומים אפשרים, ואולי סגרה אותי עוד יותר מחשש..
אני נפגשת עם אנשים אני יוצאת לפעמים, להופעות מוזיקליות אבל שוב לא יוצרת קשרים .לא מרבה לדבר בטלפון לא מתכתבת במסרים ומאוד מאוד חשדנית. למזלי יש שניים שהקשר איתם לא מתפוגג ולא יתפוגג לעולם, הורי היקרים הדואגים לי מאוד, ובעלי לשעבר בני שאנחנו בקשר כמעט יום יומי.
אני יודעת שאני אישה מורכבת, ואני לא יכולה לשבת עם חברות בבתי קפה ולדבר על בגדים, בישול נקיון וגברים
ואולי עדיף פחות לדבר בכלל.
שהייתי ילדי קטנה לא היו לי הרבה חברות, היו אולי שתי בנות שאיתן שיחקתי את משחקי הילדות. לא היו הרבה דברים אישים ולא היו סודות. אולי מלבד הסוד של המכשפה שגרה בבניין מול בית הספר, בבית מבודד עטוף צמחיה עבותה.
לא הייתי שנואה ואף פעם לא היה עלי חרם, הייתי "קלולסית ", אחת ללא מושג.
לגמרי אחת שלא יודעת ליצור קשרים חברתיים, משתקשה לפתוח בשיחה, הייתי בישנית וחסרת ביטחון. אחת שאינה הכי יפה, לא התלמידה הכי טובה במיוחד לא הספורטאית הכי מוצלחת. לא היתה נישה ולאו אחת שבה התלבטתי בה.
בכיתה ה' אז נרשמתי לחוג לקולנוע במוזאון, שנים הלכתי לחוג הזה החוג הזה עניין וריתק אותי למרות שסבבו אותי איזה 10 קליברים. יצא לי להתנסות ולצבור מידע בתחום מעניין ,להתנסות, אנשים ניגשו ודיברו אותי, כולם מצפון תל אביב. ילדים שהתחום היה בנשמתם, היה איתנו אפילו ילד ששחק בהבימה. הם עטפו אותי אבל באותה תקופה, היה לי קשה לתקשר איתם , הם נראו לי מכדור אחר שנקרא תל אביב.
לאחר שעברתי לתיכון חשבתי שמזלי יאיר לי ודברים ישתפרו אבל זה לא היה ככה , כול אחד תפס כיוון וחבר חדש . ואני הייתי חלק מקבוצות בנות, מחבורה של שלוש, שהייתי תקועה שם כמו גלגל שלישי בעגלה, לא מקובל במיוחד, מבולבלת מאוד. לא הייתה חברה אחת שהתקרבה אלי מהגלגול הקודם מלבד בודדות שאמרו שלום ומה נשמע. אני המשכתי לשלב את החוג בתל אביב עם בית הספר, אבל מבחינה חברתית לא התפתחתי ולא זה , עד שנאלצתי לעזוב את החוג בשל לחץ לימודי..
בכיתה י"א הצטרפתי לתנועת נוער ופתאום התרחש דבר מעניין שלא גיליתי אותו במשך כול שנותי, שאפשר להתחבר עם בנים. שבנים יותר מעניינים, יותר נחמדים והרבה יותר נאמנים מבנות.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שיש לי חברות אמיתית כמו שאני רוצה אבל "אולי לא המין הנכון". מערכת היחסים היתה על בסיס של ידידות . כאלה שחיפשו קשר רומנטי התרחקתי והתעלמתי מהם.
הייתי חלק מקבוצה, באו אלי, בילו וישנו אצלי ,לקחו אותי והלכתי למקומות, תמיד אני בחורה לבד עם קבוצה די גדולה של 15 בנים, שראו אותי כאחד משלהם. פתאום ידעתי איך להתנהג , מתי להגיד את המילה הנכונה , איך לפתח שיחה, דבר שעזר לי מאוד בשרותי הצבאי ואחר כך באוניברסיטה.
פתאום נהייה מקיצונית צדדית למרכז, נהפכתי לקונצנזוס . הכירו אותי רבים היו לי חברות טובות שהייתי יכולה לדבר איתן על המון נושאים אישים. והבנים מילדותי עוד המשיכו ללוות אותי עד שנישאתי לבני.
שניב נולד זמן קצר אחרי החתונה וראיתי את הקשיים החדשים שלי, את ההתפתחות האיטית את השאלות שאנשים שואלים הסתגרתי לגמרי, התנתקתי מכולם., הרגשתי שכולם מאכזבים אותי,, לא מגלים רגישות ולעיתים קרובות אפילו פגעו בי נפשית. הפנית הפניתי את כול המשאבים שהיו לי הנפשיים לעניני ניב, עם הזמן בתחום הזה שחיתי, למדתי , חקרתי פגשתי אנשים שרצו בקרבתי, הפכתי לוחמת והיו המון אנשים שתעמתי איתם. כבר לא היה לי אכפת .ניב היה המרכז, אם השנים הכרתי עוד אנשים, הורים מורים מנהלים, תושבים מהעיר ומחוצה לה עם בעיה דומה אנשים שעזרו לי ולילדים אחרים, הכרתי הרבה אנשים. המון, והמון הכירו אותי.
עברו מאז שנים בשלב מסוים של התהליך החלטתי להתגרש. ניב ואני, הפכנו לצמד ניב ואני, יחידה מגובשת. לא חיפשתי לי בן זוג חדש ואני עדין לא מחפשת, שלמה עם הלבד שלי כבר הרבה שנים.
בשנים האחרונות היו המון פגישות מחזור פגשתי הרבה אנשים מן העבר. היה נחמד היה מצחיק, והיה כייף להחזיר אנשים לחוג מכרי. אבל שוב פעם שכול כך הרבה אנשים סביבי ואני מצוידת עכשיו בכלים חברתיים הרבה יותר משופשפים ומתוחכמים ויותר מכירה . אני מגלה שאני לא מוצאת מישהו שבאמת אפשר לדבר איתו, מישהו שיבין גם רעיון פיזור הסמכויות שכל אחד מחברי יהיה אחראי על תחום אחר לא מצליח. פגשתי המון נצלנים, אנשים שהכרות איתם רק עשתה לי נזקים בכול מיני תחומים אפשרים, ואולי סגרה אותי עוד יותר מחשש..
אני נפגשת עם אנשים אני יוצאת לפעמים, להופעות מוזיקליות אבל שוב לא יוצרת קשרים .לא מרבה לדבר בטלפון לא מתכתבת במסרים ומאוד מאוד חשדנית. למזלי יש שניים שהקשר איתם לא מתפוגג ולא יתפוגג לעולם, הורי היקרים הדואגים לי מאוד, ובעלי לשעבר בני שאנחנו בקשר כמעט יום יומי.
אני יודעת שאני אישה מורכבת, ואני לא יכולה לשבת עם חברות בבתי קפה ולדבר על בגדים, בישול נקיון וגברים
ואולי עדיף פחות לדבר בכלל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה