לצעוד בקצב שלי: על הרצון להשתנות, בגיל 60 כמעט
🕰️
יש רגעים בחיים שבהם אנחנו מרגישות שהזמן בורח לנו בין האצבעות. שהחיים פשוט קורים, ואנחנו שם — אבל לא תמיד לגמרי נוכחות. התחושה הזו, של לרצות להשתנות, לא מגיעה מתוך גחמה רגעית או רצון לקוסמטיקה חיצונית. היא עמוקה יותר. היא נובעת מתוך כמיהה להיות גרסה מדויקת יותר של עצמנו — כזו שמבינה יותר, אוהבת יותר, מתבלבלת פחות.
🧘♀️
זו לא חכמה של מבחנים או ציונים, אלא חכמה פנימית: לדעת מתי לשחרר, מתי להציב גבולות, ומתי פשוט לעצור ולנוח — בלי רגשות אשם. 🌱 וגם השמחה שאנחנו מחפשות היא לא חיוך חיצוני או רגעי. אנחנו רוצות שמחה שקטה, פנימית. כזו שגורמת לנו להתעורר בבוקר בלי כובד בלב, שמחה שלא תלויה בסיבות אלא פשוט קיימת — מעצם החיים. אבל המציאות סביבנו לא פשוטה. התקופה הזו לחוצה, וחוסר היציבות בה רב. לא רק באופן אישי אלא הכול גדול מאיתנו. משתנה .ובי פתאום עולה תחושת פספוס — כאילו אני במרוץ, ואני מאחור. הרצונות גדולים מאיתנו, אני יודעת בדיוק מה אני לא רוצה— אבל מתקשות לנסח מה כן.
🚉❓
האם הרכבת כבר מזמן יצאה מהתחנה ופספסתי הכול.
ואז, רגע של נשימה. עצירה קטנה. אולי אפשר לעלות עליה בחזרה. אולי הדרך שלנו שונה. אולי אנחנו צריכות ללכת ברגל. בקצב שלנו.
🌀
המקום הזה שבו מתחילות שאלות אחרות, עמוקות יותר, שנקרא "גיל הבינה" , לא מדובר בגיל כרונולוגי, אלא בתודעה חדשה שמתהווה. בגיל שבו כבר לא חשוב להרשים, לא חייבים להוכיח כלום, ואין צורך לשחק תפקידים. יש רצון עז להיות אנחנו — כמו שאנחנו. עם הספקות, עם הרצון לדייק .לעבור תהליך .שבו לומדים לא להשוות, לסלוח לעצמנו, לקבל את עצמנו מחוך סלחנות..
💪🎭🕊️
זה לא מבטל את הקושי — הוא פשוט פחות מאיים, כי כבר לא צריך להיאבק כדי "להיות בסדר". ואם גם את מרגישה כך — אולי זה סימן
שמשהו לא חסר בך, אלא שמשהו מתחיל להתבהר..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה