מכירים אנשים ללא חברים?

מכירים אנשים ללא חברים? כי אני מכירה.  זאת לדעתי אני, שמתנתקת ומתנקת משנה לשנה.
שהייתי ילדי קטנה לא היו לי הרבה חברות, היו אולי  שתי בנות שאיתן שיחקתי את משחקי הילדות. לא היו הרבה דברים אישים ולא היו סודות. אולי מלבד הסוד של המכשפה שגרה בבניין מול בית הספר, בבית מבודד עטוף צמחיה עבותה.
לא הייתי שנואה ואף פעם לא היה עלי חרם, הייתי "קלולסית ", אחת ללא מושג.
לגמרי אחת שלא יודעת ליצור קשרים חברתיים, משתקשה לפתוח בשיחה, הייתי בישנית וחסרת ביטחון. אחת שאינה הכי יפה, לא התלמידה הכי טובה במיוחד לא הספורטאית הכי מוצלחת.  לא היתה נישה ולאו אחת שבה התלבטתי בה.
בכיתה ה'  אז נרשמתי לחוג לקולנוע במוזאון, שנים הלכתי לחוג הזה החוג הזה עניין  וריתק אותי  למרות שסבבו אותי איזה 10 קליברים. יצא לי להתנסות ולצבור מידע בתחום מעניין ,להתנסות,  אנשים ניגשו ודיברו אותי, כולם מצפון תל אביב. ילדים שהתחום היה בנשמתם, היה איתנו אפילו ילד ששחק בהבימה.  הם עטפו אותי אבל באותה תקופה, היה לי קשה לתקשר איתם , הם נראו לי מכדור אחר שנקרא תל אביב.
 לאחר שעברתי לתיכון חשבתי שמזלי יאיר לי ודברים ישתפרו  אבל זה לא היה ככה , כול אחד תפס כיוון וחבר חדש . ואני הייתי חלק מקבוצות בנות, מחבורה של שלוש, שהייתי תקועה שם כמו גלגל שלישי בעגלה, לא מקובל במיוחד, מבולבלת מאוד. לא הייתה חברה אחת שהתקרבה אלי מהגלגול הקודם מלבד בודדות שאמרו שלום ומה נשמע.  אני המשכתי לשלב את החוג בתל אביב עם בית הספר, אבל מבחינה חברתית לא התפתחתי ולא זה , עד שנאלצתי לעזוב את החוג בשל לחץ לימודי..
בכיתה י"א הצטרפתי לתנועת נוער ופתאום התרחש  דבר מעניין שלא גיליתי אותו במשך כול שנותי, שאפשר להתחבר עם בנים.  שבנים יותר מעניינים, יותר נחמדים והרבה יותר נאמנים מבנות.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שיש לי חברות אמיתית  כמו שאני רוצה אבל "אולי לא המין הנכון". מערכת היחסים היתה על בסיס של ידידות . כאלה שחיפשו קשר רומנטי התרחקתי והתעלמתי מהם.
הייתי חלק מקבוצה, באו אלי, בילו וישנו אצלי ,לקחו אותי והלכתי למקומות, תמיד אני בחורה לבד עם קבוצה די גדולה של 15 בנים, שראו אותי כאחד משלהם. פתאום ידעתי איך להתנהג , מתי להגיד את המילה הנכונה , איך לפתח שיחה, דבר שעזר לי מאוד בשרותי הצבאי ואחר כך באוניברסיטה.
פתאום נהייה  מקיצונית צדדית למרכז, נהפכתי לקונצנזוס . הכירו אותי רבים היו לי חברות טובות שהייתי יכולה לדבר איתן על המון נושאים אישים.  והבנים מילדותי עוד המשיכו ללוות אותי עד שנישאתי לבני.
שניב נולד זמן קצר אחרי החתונה וראיתי את הקשיים החדשים שלי, את ההתפתחות האיטית את השאלות שאנשים שואלים הסתגרתי לגמרי, התנתקתי מכולם., הרגשתי שכולם מאכזבים אותי,, לא מגלים רגישות ולעיתים קרובות אפילו פגעו בי נפשית. הפנית הפניתי  את כול המשאבים  שהיו לי הנפשיים לעניני ניב,  עם הזמן בתחום הזה שחיתי, למדתי , חקרתי פגשתי אנשים שרצו בקרבתי, הפכתי לוחמת  והיו המון אנשים שתעמתי איתם. כבר לא היה לי אכפת .ניב היה המרכז, אם השנים הכרתי עוד אנשים, הורים מורים מנהלים, תושבים מהעיר ומחוצה לה עם בעיה דומה אנשים שעזרו לי ולילדים אחרים, הכרתי הרבה אנשים. המון, והמון הכירו אותי.
עברו מאז שנים בשלב מסוים של התהליך החלטתי להתגרש. ניב ואני, הפכנו לצמד ניב ואני, יחידה מגובשת. לא חיפשתי לי בן זוג חדש ואני עדין לא מחפשת, שלמה עם הלבד שלי כבר הרבה שנים.
בשנים האחרונות היו המון פגישות מחזור פגשתי הרבה אנשים מן העבר. היה נחמד היה מצחיק, והיה כייף להחזיר אנשים לחוג מכרי.  אבל שוב פעם שכול כך הרבה אנשים סביבי ואני מצוידת עכשיו בכלים חברתיים הרבה יותר משופשפים ומתוחכמים ויותר מכירה . אני מגלה שאני לא מוצאת מישהו שבאמת אפשר לדבר איתו, מישהו שיבין גם רעיון פיזור הסמכויות שכל אחד מחברי יהיה אחראי על תחום אחר לא מצליח.   פגשתי המון נצלנים, אנשים שהכרות איתם רק עשתה לי נזקים בכול מיני תחומים אפשרים, ואולי סגרה אותי עוד יותר מחשש..
אני נפגשת עם אנשים אני יוצאת לפעמים, להופעות מוזיקליות אבל שוב לא יוצרת קשרים .לא מרבה לדבר בטלפון לא מתכתבת במסרים ומאוד מאוד חשדנית. למזלי יש שניים שהקשר איתם לא מתפוגג ולא יתפוגג לעולם, הורי היקרים הדואגים לי מאוד, ובעלי לשעבר בני שאנחנו בקשר כמעט יום יומי.
אני יודעת שאני אישה מורכבת, ואני לא יכולה לשבת עם חברות בבתי קפה ולדבר על בגדים, בישול נקיון וגברים
ואולי עדיף פחות לדבר בכלל.

חינוך בכל מצב

הבן שלי קיבל היום עונש חמור בגלל התנהגות מחרידה בבית ובנסיעה למיתל חולון, מאז ומתמיד אני דוגלת בעונשים, וזה עובד.
לא משנה הגיל ולא משנה הדיאגנוזה - על חינוך לא מוותרים , בשום מצב.
הבן שלי ניב כבר בן 29 על הספקטרום האוטיסטי, כבר לא ילד בחור גדול אבל מגיל צעיר הרגלתי אותו שהתנהגותו  שאינה נאותה ואינה מקובלת נגמרת בעונש חמור. עונש חמור הכוונה נגיעה בבטן הרכה, במקום שהכי כואב, באחד מהתענוגות שלו.
תמיד עשיתי זאת מגיל שנתיים שפתחתי את עיני וגיליתי  בפני מה שאני עומדת, מולן מציאות בלתי רגילה ניסיתי להפוך אותה לרגילה ככל האפשר וזה היה לא קל בהתחלה. אתה לא יכול לתת עונש לילד קטן שאינו מבין מהי משמעות חברתית, מה מותר ואסור ואפילו שהוא אוטיסט אסור לך לוותר ולעמוד על שלך. ככה האמנתי אמרתי אם אני אתחיל עכשיו הדבר יחזור לי כמו בומרנג בעתיד. שמעתי הרבה מה את רוצה ממנו, מה הוא מבין, תעזבי אותו מכול הצדדים. אבל נוקשות שהיא באה בטוב, היא ברכה .אם לא לוקחים כול דבר לחומרה יתרה.

לפעמים זה מעצבן לפעמים זה יכול לשגע אותך, אבל היום החלטתי לעשות פרסה ולא לנסוע למיתל שניב כול כך רצה ללכת ולחזור  הביתה תוך כדי איום שגם מחר בסכנה,(ומחר אמור להיות יותר כייף כי זה יום חופש) זה לא קל וזב היה קשה. לא הייתי אומרת שזה עבר על סדר היום היות צעקות באותו ואפילו לרגע חשבתי שתהייה תאונה קלה והיה בכי מאוד מזיוף,
זה שהתחיל את הבוקר וגרם להתדרדרות הזאת אבל לא ויתרתי. עכשיו ניב בבית שקט ורגוע.

הורים לילדים על הספקטרום אני אומרת לכם על תחששו להעניש את ילדיכם על התנהגות לא נורמטיבית, אל תקבלו אותם, כזה מה שיש, תמיד יש מקום לשינוי מבכול גיל. ורצוי להתחיל כמה שיותר מוקדם. אני לא מדברת על עונשים פיזיים אלא, על נגיעה קטנה בדברים שחשובים להם ומנוע מהם את זה בהתחלה לפרק זמן קצר אחר כך אחרי שיפתחו סבילות לפרקי זמן ארוכים יותר.  שום דבר נורא לא יוצא מזה אלא רק הרבה יותר קטן בעתיד, העונשים נהיים רחוקים יותר והתנהגות הופכת יותר ויותר נורמטיבית עד שכמעט אין צורך בהם. 

מנסה להשתפר

בשבוע האחרון החלטתי להשתפר. לצאת ממחוזות האין כלום ולעשות משהו פרודוקטיבי עם עצמי.

הרבה אומרים שיש לי המון כישורים וכישרונות שאני לא מנצלת, אז החלטתי שאולי אני יעשה עם הדרב הזה משהו.

כבר כמה שנים שאני חיה בתוך הממלכה שלי, והממלכה הזאת אני לא השליט. הממלכה הזאת יש נסיך אחד הבן שלי , ניב, בן 29 שמאובחן הספקטרום האוטיסטי. ניב הוא "ילד" מצחיק, ומפתיע, ממושמע ושתלטן והוא זה למעשה מנהל לנו את החיים. לי שגרה איתו ולאבא שלו בדרך הטלפון בשלט רחוק.

אותי זה מצחיק וניב מלא המרץ , ממלא אותי באנרגיות חיוניות כמו אויר בגלגל. פעם ב... אני אומנם צריכה ללכת לאיזה הופעת רוק   טובה לשמוע מוסיקה כדי להשתחרר. אבל זה רק הגנרטור. 

הימים חולפים להם ואני בדרך כלל בבוקר קצת מתאווררת בעיקר שניב הולך למרכז התעסוקה, דבר שפעמים רבות לא קורה, כי הוא נשאר בבית. סתם בשביל הכייף. יושב עם תחתוני הבוקסר מול המחשב, שומע מוסיקה מדיסקים במערכת האישית  אבל בעיקר מבסוט.

השבוע החלטתי שאם אני בבית אולי אני אמצע איזה עיסוק שיכניס לי איזה כמה שקלים בודדים לחשבון הבנק הלא כול כך תפוח שלי, אבל זה לא כול כך שפוט היום . אני צריכה אתר או לפחות דף נחיתה, מיתוג, והוצאות הכנסות  ומע"מ ובסך הכול אני רוצה רק לכתוב בשביל להעביר את הזמן.

ואני יכולה לכתוב על המון דברים מעניינים יותר או פחות. ולנסות להסיר את הקורים שדבקו בי  בשנתיים האחרונות מניסיון לא מוצלח לא לעשות כלום כדי למלא מצברים.

חבר'ה על תעשו כמוני למלא מצברים ביחד עם חוסר מעש מוחלט זה לא מילוי של שום דבר, זו ריקנות  הולכת וגוברת ששואבת על "טעבנות" מוחלטת 

זהו תתעוררי נסיכה, קחי את החיים בידיים.